הגישה ההדוניסטית רותמת את האדם להימנע מרגש שלילי. קוראים לזה: "מיסגור מחדש", "ריחוק ריגשי" או "ויסות ריגשי". הבעיה היא הדחקת רגשות שמובילים לחסמים ריגשיים, לחוסר יכולת לפעול ואי יכולת לנהוג באופן היעיל ביותר והמקדם ביותר.

 עצב למשל מגייס תמיכה מהסביבה, מההורים למשל. לכן התעלמות מרגשות שליליים אינה פונקציונלית.

 במחקר ב-2019 ביקשו מזוגות לא נשואים, להעלות בעיה שמטרידה אותם במערכת היחסים שלהם. חילקו אותם לארבעה. בקבוצה ראשונה ביקשו מאחד מבני הזוג להרגיש את הכאב שעולה. מהקבוצה השנייה ביקשו מאחד מהם לא להרגיש את הכאב, בקבוצה השלישית ביקשו להסתיר את הרגשות וללבוש פני פוקר, ובקבוצה הרביעית לא נתנו הנחיות.

 כאשר הניסוי נערך התגלה שבזוגות שאחד מהם איפשר לרגשות להתקיים הם הגיעו לפתרונות טובים יותר.

 מכאן שרגשות יכולים לקדם אותנו. לעזור לנו לפתור בעיות.

 לא רק שמותר להרגיש רגשות שלילים, כדאי להרגיש אותם. אנשים שלומדים להרגיש הם בעלי אמפטיה והזדהות ריגשית גבוהה יותר.

 דיכוי ריגשי גוזל אנרגיה רבה שיש לזה מחיר. זה משטיח את העולם הריגשי, את החוויות הרגשיות ומשפיע על המערכת הזוגית וההורית.

 הגישה של לחיות חיים עם משמעות מדברת על מטרות פנימיות ומטרות חיצוניות. מטרות פנימיות. 

 המטרות החיצוניות: תהילה, שיכירו אותי, שיחשבו שאני נראה טוב. 

 והפנימיות: תחושה של שייכות לקבוצה או למשפחה, או שיפור הבריאות הפיזית.

 הדברים המשמעותיים הן אלו שאנו מזיעים עבורם. כמו לגדל ילדים שיש בזה גם כאב, קושי, צער והרבה תיסכול. עם זאת, זה נותן את המשמעות הגבוהה ביותר לאנשים רבים.